הסיפור של אפרים טגביה-
בוגר כפר הנוער

נולדתי באתיופיה ועליתי לארץ עם משפחתי כעבור חצי שנה,  גדלתי ברובע ו' באשדוד, שנחשב לאיזור עם אחוז פשיעה גבוה.. מגיל קטן נמשכתי אל הבעיות יחד עם חבריי שהיו גדולים ממני, רובם בשנתיים או שלוש שנים הפרש. היינו מתעסקים בגניבות בעיקר, מחפשים איך לעשות כסף קל. בגיל 12 נעצרתי בפעם הראשונה. באותה תקופה הורי נפרדו והחלטתי שאני מנתק קשר מאבי. אבא שלי מעולם לא היווה חלק משמעותי אצלי.

באותה נקודת זמן אמי בדיוק התגלה גידול סרטני ברחם.. היא עברה ניתוח לכריתת רחם.

בגיל 13 בכיתה ח' מרבית חבריי כבר הפסיקו ללמוד וגם אני החלטתי להפסיק ללמוד ולנסות להרוויח יותר כסף בכוחות עצמי. הייתי מגיע מדי פעם לבית הספר רק בשביל החברים.. היה לי קשה עם המצב הכלכלי שלנו בבית מפני שהייתי רואה את הילדים האחרים שבאים מאזורים טובים ולובשים את הבגדים הכי טובים ומחזיקים את הטלפונים הכי יקרים. אני החלטתי שאני ואחי הקטן לא נרגיש פחות טובים מאף אחד והייתי מרוויח כסף מגניבות. בעיקר לא היה לי גורם שהשפיע עליי באותה תקופה מלבד אחותי הגדולה בתאל שתמיד האמינה בי והייתה בטוחה שאוכל לממש את הפוטנציאל שלי.

במהלך אותה שנה אני וחבר טוב שלי (נתי) ישבנו עם אחיו גדעון שהיה חניך בכיתה י"ב בבן שמן.. הוא סיפר לנו על הכפר, על החברים וכל מה שיש בו וזה משך אותי מיד. החלטנו שזה מה שאנחנו רוצים. עד אז חשבתי שפנימייה זה ליתומים ולילדים מסכנים ובחיים לא הייתי מאמין שאני אחשוב לעבור לפנימייה. הגענו להירשם ואני קיבלתי תשובה שלילית בעוד החבר התקבל. התעקשתי וביקשתי שוב ונמסר לי מהכפר שאוכל להתקבל רק אם אסכים להישאר כיתה.. הייתי להוט מאוד לעזוב את השכונה ולצאת לדרך החדשה והסכמתי.

השנה הראשונה הייתי סיוט מבחינתי, אינספור השעות, בעיות משמעת, שיחות אצל המנהל על בסיס יומי, וקושי חברתי אדיר מפני שהייתי עם ילדים קטנים בשבילי והיה נורא קשה להסתגל. אחרי בקשות חוזרות ונשנות מהמנהל להעביר אותי לקבוצה של בני גילי בפנימייה הוסכם שאהיה בקבוצה של כיתות ט' ואילו בבית הספר אהיה בכיתה ח'. 

השנה השנייה בבן שמן (כיתה ט') הייתה יותר מאוזנת ומלווה בעליות וירידות, אבל עדיין בעיקר ירידות והשעיות. ממש לקראת סוף השנה במאי היה לי אירוע אלימות עם חבר לקבוצה ואת אותו לילה סיימתי ביחד עם חבר עצור בתחנת המשטרה בלוד. נפתח לי תיק וסולקתי מהכפר. ויחד עם החקירות היו לי גם שיחות בבן שמן בעקבות בקשה לערעור על סילוקי מהכפר שהגשתי.. אחרי מאבק עיקש נלחמתי והמפקח החליט להחזיר אותי בניגוד לרצון הכפר והמשמעות הייתה שאוכל להיות מסולק על כל עבירת משמעת קטנה בכל רגע נתון.

כשחזרתי נדהמתי לגלות שאני חוזר לקבוצה של "הקטנים" אז כיתה י'. ושמעתי שאני בקבוצה של צדוק, אותו הכרתי כבר בשנה הקודמת והיה בנינו חיבור טוב כבר מלפניי. וכשחזרתי לבן שמן ראיתי שרוב הכפר לא היה שמח לראות אותי בלשון המעטה (בעיקר הצוות בכפר, וההנהלה בפרט), כבר ביום הראשון נכנסתי לשיחה עם צדוק שאמר לי בפירוש: "אותי לא מעניין מה אומרים, מבחינתי יש לנו דף חדש. אתה תהיה איתי טוב ואני אשמור עלייך." וכך היה.. הגעתי לקבוצת "אורן" (שהובהר לי שזו משפחת אורן) עם צדוק והגר.

באורן התקבלתי בזרועות פתוחות וראיתי קבוצה מאוחדת שבאמת רואה במקום הזה כמשפחה ובצוות כהורים.. בהתחלה התייחסתי לזה בצורה צינית ולא באמת האמנתי בזה. ראיתי את זה כנאיביות ותמימות. ואם הזמן למדתי להכיר את הצוות והקבוצה וקיבלתי אהבה אדירה והזדמנות להוציא מעצמי טוב שלא ידעתי שקיים בי.

קיבלתי מהצוות אמון מוחלט ודחיפה אדירה ותזכורת יום יומית שאין יותר טוב ממני, ובאמת בלי לשים לב הקפדתי לשמור על עצמי ולהתעסק בפחות שטויות  ופחות בעיות משמעת מתוך מחויבות לצוות ולקבוצה. ידעתי שאסור לי לאכזב אנשים שכל כך טובים אליי. אתוודה כאן ואומר בהתחלה נורא חשדתי, היה לי קשה לקבל ככה אהבה בלי תנאים, היה לי מוזר להתרגל לזה ולהבין שפשוט מדובר באנשים טובים . מהעולם שבאתי ממנו אין מתנות חינם ורק בכוח אפשר להשיג דברים לכן היה לי קשה להאמין בטוב.

באותה שנה כמעט ולא הייתי מעורב בבעיות משמעת מלבד כמה תקריות בודדות שלא שיקפו את התהליך והמגמה החיובית שהייתי בה, צדוק עמד לצידי ונלחם עם ההנהלה על מקומי ועל כך אני חייב לו המון! גם שהייתי בבית התרחקתי מהחברים שהתקרבו יותר ויותר לפשע. התחלתי מערכת יחסים זוגית יציבה שלמדתי ממנה המון, ראיתי בה ניגוד מוחלט ממני, היא באה ממקום שמבקש תמיד לאהוב ולעשות טוב לאחר, בניגוד אליי שתמיד חשבתי שכדי להצליח צריך להיות מרפקן ולדרוך על אנשים ברך ולשמור על האינטרסים האישיים תמיד, היא שינתה בי דברים עצומים ועל כך אהיה חייב לה כל חיי.

בכיתה י"א המהפך שלי החל להניב פירות והציונים שלי עלו והובלתי את הכיתה בממוצע הגבוה. גם בקבוצה בעזרתו של צדוק נהייתי גורם משמעותי שדוחף לעשות טוב ועזרתי לחברים שהיו מבולבלים להתרחק משטויות.. הבנתי שזכיתי בצוות מצוין שצריך לתת מעצמי כדי להמשיך לקבל טוב.

תוך כדי המשכתי לנהל את התיק שנפתח לי בדיונים בבית משפט ופגישות אצל קצינת המבחן.

בכיתה י"ב המגמה החיובית נמשכה והדרך לסיום עם תעודת בגרות מלאה הייתה טובה והגיעו גם התוצאות. התיק נסגר והרישום הפלילי נמחק בעקבות הליך קד"ם (תהליך גישור ייחודי שמעניק הזדמנות לנערים למחוק את עברם הפלילי), לקראת סוף השנה הצוות העניק לי את מלגת אביב שמוענקת לחניך מצטיין מכל קבוצה. וסיימתי עם בגרות מלאה, הישג מטורף לכל הדעות בהתחשב ברקע שלי ובזה שאין לי אף חבר ילדות עם תעודת בגרות, רק מעטים סיימו 12 שנות לימוד. במהלך השנה שמעתי על מכינות קדם צבאיות והתחלתי להתעניין, שמעתי על זה מחברים וקראתי על זה קצת ופשוט התאהבתי ברעיון, הרגשתי שזה מה שאני צריך כדי להשלים את התהליך שלי.

לאחר סיום ההתחנכות בפנימייה החלטתי לגשת למכינה קדם צבאית בכדי להביא את עצמי למקסימום הכנה לצבא ובתוך כך לראות את ארץ ישראל היפה, לטייל ולהתנדב.

בסיום שנת המכינה התגייסתי לגולני עשיתי שירות משמעותי כלוחם בגדוד 51.

 

השאיפה שלי היא ללמוד באוניברסיטה ובהמשך להעביר מהידע שלי לאנשים אחרים ולתת השראה, לעסוק בחינוך כמדריך במכינה ובפנימייה ולהעניק לילדים הזדמנויות ולהראות שאפשר אחרת בדיוק כמו שצדוק נתן לי. אין לי ספק שלולא התמיכה והאמונה הבלתי פוסקת שלו אני היום הייתי עוסק בפשיעה חמורה והייתי מוצא את עצמי במקומות נוראיים. אני אסיר תודה לכל מי שליווה אותי והאמין בי, הייתי קרוב לקצה וראיתי את עצמי כבר בגיל 13 כאדם ש"פספס את הרכבת" כאשר ברור שזה אבסורד. אני יכול לומר בפה מלא שנולדתי מחדש ואני מביא המון גאווה למשפחתי ולכל הסובבים אותי. תודות לאנשים המיוחדים שדחפו את התהליך שלי ודחפו לאן שאני היום אך בפה מלא אגיד אילולא בן שמן לא הייתם קוראים את המילים הללו.

הדחיפה המעטפת הצבת הגבולות,  החינוך הערכי בטעם של פעם ובעיקר האנשים שעושים במלאכה.

לחוויות כמו של אפרים ועוד- הצטרפו אלינו היום!