הסיפור של נופר להב- מדריכה בכפר

בעשרת החודשים האחרונים למדתי מחדש מה זה לאהוב. ייחלתי לאהבה שלא תלויה בדבר, ולקראת שנת תשע"ח קיוויתי שהיא אכן תגיע... והיא הגיעה, היא הגיעה מהמקום הכי אמיתי, ממקום אותו לא יכולתי לצפות או לדמיין. 

בעשרת החודשים האחרונים למדתי מה זה אומר להדריך נוער, וגם, מה זה אומר להיות 'קצת אמא'.

 

ניסיתם פעם להעיר 14 מתבגרים? לוודא בכל רגע מה מציק להם ומה יושב על הלב? לתת להם להרגיש גדולים אבל להיות שם ברגע בו יצטרכו כתף חמה? להצחיק בעת הצורך וגם לתווך כשצריך? השכמות, כיבויי אורות, פעילויות חינוכיות, קבלות שבת, חגיגות בר מצווה וכל השאר? אני לא ידעתי, אבל למדתי. 

 

למדתי שלשאול "מה אכלת היום?", "איפה כואב לך?" ו"עם מי את מסתובבת?" פירושו לאהוב, 

למדתי שלשים לב לעיניים נפולות או לחיוך ענק פירושו לאהוב, 

למדתי שלהעיר בבוקר עם חיוך ולאחל "חלומות פז" בלילה פירושו לאהוב. וכן, לאהוב זה גם אומר להשאיר אור קטן ליד המיטה, פשוט כי חושך לא תמיד נעים. 

למדתי שגם אם היום-יום מאתגר ושואב ממני כוחות - הוא בו בעת ממלא מחדש באנרגיות, וזה אומר לאהוב, 

למדתי שאפשר לכעוס וזה עדיין אומר לאהוב, כי אם לא נאהב הכל יעבור לידינו והרגשות יהפכו להיות משהו שלא חודר. 

למדתי שאני יכולה להיות המבוגר האחראי ובאותו זמן להישאר ילדה, שמבינה ילדים, שמקשיבה להם, שמייעצת, שמציבה גבולות ומראה, שעוצרת לפעמים את הדמעות כדי לא לבכות איתם ונכנסת גם למצב כפית כשהם סוחפים לכך, וזה אומר לאהוב. 

 

למדתי שלפעמים אנחנו מנסים להתרחק ככל הניתן מדברים מסוימים, שבסוף נכנסים דרך החלון כי סגרנו להם את הדלת, וכשהם נכנסים הם הופכים מר למתוק - וזה אומר לאהוב. 

 

לאהבה, כמו לאושר, יש אינסוף צורות. 

 

אני זכיתי השנה להכיר 14 מתבגרים, 14 עולמות שהם בעצם יותר גדולים מהחיים עצמם... 

אחרי 10 חודשים איתם, אני סופסוף הבנתי:

היו רגעים של כעס, דמעות, שבירה ובילבול, אבל בכל פעם שהייתי מגיעה אליהם הייתי שוכחת מכל המסביב, ומאפשרת להם לחדור לי אל הלב בדיוק כמו שהם איפשרו לי. 

אולי משפחה לא בוחרים, אבל קבוצת "רותם" הייתה משפחה שבחרתי בה והיא בחרה בי. 

בחרתי לאהוב וגם זכיתי לכך, 

וכל שנותר לי הוא רק להגיד תודה ולצפות להמשך הדרך המשותפת שלי איתם...

לחוויות כמו של נופר ועוד- הצטרפו אלינו היום!